לאדינו

לאדינו היא שפתם של יהודי ספרד המגורשים. בהיותם בספרד (וגם בראשית המאה ה16, בהיותם כבר בארצות המקלט שלהם) היהודים לא דיברו לאדינו, אלא את שפת הממלכה בה חיו עד 1492.

הלאדינו התגבשה במשך השנים, לאחר הגירוש. מאות השנים בהם חיו היהודים בספרד, הקנו להם שליטה בשפה אשר נשמרו בה עד היום. הלקסיקון, התחביר, הניבים הלשוניים, ההיגוי והמבטא, מילים וביטויים, אשר נעלמו במשך השנים מהשפה הספרדית של היום. ללאדינו-ספניולית נוספו במשך הדורות מילים ומונחים עבריים, וכן מילים מאוצר המילים של השפות במדינות בהן התגוררו: טורקית, ערבית, יוונית בולגרית ועוד.

מגורשי ספרד העתיקו עמם לאימפריה העות'מאנית לא רק את התרבות היהודית אשר הגיעה לשיאה בספרד בימי תור הזהב, אלא גם את השפה אשר ליוותה אותם במשך דורות רבים. היהודים שהגיעו לטורקיה המשיכו לשמור על שפתם המקורית כך שלאורך שנות השהות בטורקיה לא הביאו את המשוררים, הסופרים, הדרשנים או הרבנים לאמץ את השפה הטורקית; היצירות נכתבו ונאמרו רובן ככולן בלאדינו.

הלאדינו נחשבה גם לשפה ששימשה לתפילה וללימוד תורה. ספרים רבים תורגמו והוצאו בלאדינו, החל מהתנ"ך, השולחן ערוך ו"מעם לועז" – ספר הכולל מדרשים, פירושים והלכות אשר נכתב סביב פרשיות השבוע, כדרכם של ספרי הלכה ומוסר אחרים בעולם הספרדי.

לאורך חמש מאות שנותיה מלווה את הלאדינו הדפסת תרגום התנ"ך. השם לאדינו, במובנו המקורי, המצומצם, קשור בתנ"ך. לאדינו משמעו: לעז, לשון תרגום. מסורת תרגום התנ"ך ללעז ספרדי מתחילה, כנראה, על אדמת ספרד לפני הגירוש. במחצית המאה ה-16 מופיעים בשני מרכזי התפוצה הספרדית שני תרגומים: במזרח, בקונסטנטינופול, נדפסים ב-1547 חמישה חומשי תורה בלאדינו באותיות עבריות. שנים ספורות אחר כך, ב-1553, נדפס במערב, בפירארה שבאיטליה, תנ"ך פירארה באותיות לטיניות. הנוסחים בשתי ההוצאות (קושטא, פירארה) קרובים ביותר. שניהם מצטיינים באוצר מלים ארכאי ובתרגום "בבואה": סדר המלים, והתחביר כפופים למקור העברי ונוגדים לעתים את המקובל בקסטילית ובלאדינו המדוברת.